Introduction

פרויקט הגמר שלי עוסק בייצוג נשי- ייצוג המתבטא בהעלאת צילומים לרשתות החברתיות לעומת צילום פורטרטים על ידי צלם. בעוד הראשון מיועד על מנת ליצור לנו פרופיל חברתי מול קהל ווירטואלי המגיב לתמונות באמצעות like. צילום הפורטרטים הוא דרכו של הצלם להעביר את תפיסתו האמנותית וראיית המציאות שלו באמצעות הפריים.

 

בנוסף אבחן בעבודתי את ההבדלים בין צילום עצמי, כחלק מעולם הרשתות החברתיות ומוגדר צילום סלפי לעומת צילום דיוקן עצמי- צילום שמטרתו הינה אמנות והעברת מסר ורגש של הצלם תוך בחינת עצמו באמצעות המצלמה.  ההבדל בין השנים ניכר בצילומים כך שבעבודתי אנסה לבחון הבדל זה בייצוג של אותנטיות ואידיאל בצילום . מהו 'אני אידיאלי'- זהו דימוי עצמי ה המשקף  את האופן בו אני רוצה להראות, להיות, להצטלם או להביע את עצמי. העצמי האידיאלי מתבטא בכמות לייקים המתקבלת לאחר העלאת תמונה לרשתות החברתיות. ומחליף לעיתים קרובות את האני האמיתי שלנו שאותו אנחנו מנסים  להסתיר מהעולם. 

כנערה שגדלה בדור בו אני חשופה לרשתות החברתיות מגיל צעיר, גדלתי על אידאל יופי מאד ספציפי אשר מקבל לייקים רבים ברשתות אלו. אידאל זה ותנוחות הגוף בהתאם הוא מה שכולנו מנסות ומנסים לחקות גם בתצלומים שאנו מעלים לאינסטגרם או לכל רשת אחרת. 

ניכר כי הלייקים ומספר העוקבים הינם ביחס שווה למראה של המצטלם או המצטלמת וכמה שהם עונים לקרטריונים של מה שנחשב יופי או מעמד חברתי.

בפרויקט הגמר שלי בחרתי להציג את מודל היופי עליו גדלתי ואותו אני וחברותיי מנסות לחקות. עם זאת בחרתי לתת לתצלומים טוויסט מסוים ולכן הפרויקט שלי מציג את מה שנמצא מאחורי הקלעים של צילומי היופי, הרגעים בקטנים של בין תצלום לתצלום או ההכנות לתצלומים. רגעים אלו הם הרגעים שמתרחשים לפני התמונה שמועלה לרשת ולכן אנו פחות נחשפים אליהם. 

 

Carucci & Leibovitz

בחרתי בעבודת החקר שלי להתמקד בשתי צלמות - אלינור קרוצ'י ואנני ליבוביץ. הרגשתי ששתיהן עוסקות צילום פורטרטים ברצף אותו אני מתארת. שכן לאנני ליבוביץ סדרות צילום רבות המתארות את הצילום הזוהר, היפה וה'אידאלי', בנוסף היא מצלמת שחקניות ודוגמניות השייכות לעולם הזוהר. ואילו קרוצ'י מצלמת את עצמה, ברגעים האותינטטים , צילום של  חיי היומיום שאינם תמיד זוהרים ומוחזקים.

עבודתי זו מחפשת את האיזון בין האהבה לצילום ללא פילטרים, איפור או פוזות פופלאריות לבין הרצון לצלם צילומי יופי ואסתטיקה.

​

'Self' representation on social networks

הטלפונים החכמים כיום מתהדרים במצלמה חכמה אף יותר. התקשורת ברשת הפכה מבוססת על תמונות. כל אחד בונה את תדמיתו באמצעות תמונות שמספרות סיפור- את סיפור חייו. התמונה היא הדבר הקרוב ביותר לעצמי, לזהות את הפרט בעולם הוירטואלי. (מירן בוניאל- נסים).

פעולת הצילום הפכה לחלק אינטגרלי מחיינו. הזמינות הגבוהה של אפשרות הצילום בכל מכשיר נייד הפכה את פעולת הצילום לנחלת הכלל, ולמדיום תקשורתי יום-יומי הבא לידי ביטוי באתרי שיתוף תמונות וברשתות החברתיות. 

נכון לשנת 2016- 72.5% מהאוכלוסייה בישראל משתמשים באינטרנט באופן יומיומי למטרות אינטראקציות חברתיות, צרכנות, תרבות ופנאי. השימוש בצילום העצמי הפך לחלק מבניית זהות אישית בעיקר בקרב מתבגרים הנמצאים בגיל בו מתגבשת "זהות האני" הכוללת את הגדרת ה"אני" העצמי וה"אני" ביחס לחברה. (טלי אבן הראל, 2019).

על פי אלינור קרוצ'י, "ברשתות החברתיות, באופן כמעט אבסולוטי, אנשים בוחרים להציג את הצד היפה, המגניב, הנכון. אז הפסאדות והמסכות רק הולכות וגדלות. נכון שהעבודות שלי לקוחות מחיי היומיום אבל אני מנסה לעשות בדיוק את ההפך: יש רגעים יפים ויש רגעים קשים". (רעות ברנע, 2019)

השימוש בצילום  ברשתות החברתיות, הפך פעיל יותר ויותר עם השנים. הרשת החברתית אינסטגרם היא אפליקציה חינמית היוצרת רשת חברתית של צלמים ומשתפי תמונות. רשת חברתית זאת, הפכה לפופולרית מהסיבה שכולם מצלמים ומצטלמים! הטלפון הסלולרי עם המצלמה המתוחכמת שלו הפך את כולנו לצלמים ולדוגמנים אך לא בקריטריונים של צלמים מקצועיים וקלאסיים מהעבר, אלא ברוח הטכנולוגיה החדשה, בעיקר בתחומי הצילום הדיגיטלי והרשתות החברתיות (עמי בן- בסט, אתר מסע אחר). 

כמו כל דבר ונושא, גם להפצת תמונות ברשתות חברתיות, יש שני צדדים. כאשר התמונה מקבלת חשיפה בצורה שלא נחזתה ע"י הפרט, הדבר עלול לגרום לפגיעה חמורה בו. מעצם הצילום העצמי והעברתו למרחב פומבי, יש סיכון. כמובן שלא ניתן לצפות את התגובה לתמונה. מהצד השני והחיובי של רשת חברתית מתרחשות הכרויות, שיתופיות והעברת מסרים חשובים. זוהי דרך תקשורת לכל דבר. (ד"ר מירן בוניאל-נסים)

​

​Portrait photography and self-portrait

הפורטרט - פורטרט הוא דימוי שמייצג אדם.  תיעוד פני המצולם, תמונה של אדם בסיטואציה מסוימת, סטטית או דינמית, בסטודיו או בכל מקום אחר (המרכז צילום אומנותי, 2020). כשמתארים פורטרט, לרוב מדובר בהדגשת פנים ובהבעה, אף על פי שיש לו פרשנויות והגדרות רבות. מטרת הפורטרט היא להציג דיוקן, אישיות ולפעמים מצב רוח. בצילום, לרוב הכוונה היא לצילום מבויים ולא לצילום "חטף". המצולם מודע למצלמה ומציג את עצמו לאמן ולצופה.

מאז המצאת הצילום, הנושא שאנשים מצלמים הכי הרבה הוא הם בעצמם. בני האדם הוקסמו מהאפשרות להצטלם ולצלם אנשים אחרים. הפורטרט המצולם היה חידוש חברתי חשוב מאוד. לפני המצאת צילום הפורטרט, לא היו אלבומי משפחה ואנשים לא ידעו איך נראו אבות אבותיהם. 

המצאת הצילום, הביאה למצב שבו הצילום התאפשר גם לבני המעמד הבינוני החדש, והפורטרט, שנחשב פעם סמל סטטוס אצילי, נעשה נגיש לכל המעמדות. ​

באופן מסורתי תפקיד הפורטרט הצילומי, הפרטי והציבורי, היה להציג את מושאו, את אופו או אישיותו של המצולם. בתקופה שבה היה הפורטרט המצולם עדיין יקר ונדיר ונעשה בעיקר בסטודיו, בלט בו אלמנט של התחפשות ושל מופע שבו המצולם "משחק" את עצמו ומציג את "דמותו הצילומית" באופן אילוסטרטיבי. הפורטרטים נעשו יומיומיים יותר ופחות חמורים ומוקפדים, עם הפיכת המצלמה למכשיר ביתי נפוץ. 

עם זאת  הפורטרט המצולם- במיוחד של ידוענים- בתחום צילום המגזין שמר על זיקה לאותה משחקיות אילוסטרטיבית והצגת "העצמי" באופן מכוון ומתוכנן. צילומי פורטרט אלה מתייחסים לרוב לאישיותו הציבורית של הידוען בעזרת שימוש בחפצים, תלבושות, רקעים ואיפור שקשורים לפרסונה שלו. (סצמסקי תמר, 2019)

באופן כללי כאשר תמונה נלקחת, הצלם שואף שתתאים לדימוי העצמי האידיאלי שלו, ולכן משפיע על התוצר באמצעות תהליך הצילום עצמו. תהליך זה כולל העמדת האובייקט המצולם, בחירת מיקום המצלמה ואופן הצילום עצמו. עם זאת מתמודד הצלם לא פעם עם חוסר שליטה בתוצר המצולם (Van Dijck, 2008). העידן הדיגיטלי הביא עמו את מניפולציות עיבוד התמונה אשר קיבלו תפקיד משמעותי. בעידן בו מתאפשרת עריכת תמונה, אפשר להשפיע על חוסר השליטה בתוצר המצולם. מניפולציות אלה מאפשרות עיבוד שיביא את התצלום אל האני האידיאלי באופן קרוב יותר, ובכך יאפשר בניית דימוי צילומי יותר מאשר שיקוף שלו. בהקשר זה הורחב תפקידו של הצילום למכשיר ליצירת זהות המאפשר ליחיד לעשות מניפולציה על הדימוי האישי שלו (Chalfen, 2002) . ייצוגים צילומיים אם כן, במרחב האישי והחברתי עשויים להשפיע על הערכתו העצמית של היחיד ולגרום להעלאת המודעות אל העצמי (הראל-אבן , 2019) . 

הצילום העכשווי מאפשר עם כן באמצעות עריכות ופילטרים עיבוד תמונה שמרחיקה את האובייקט מהמציאות אל מעין תחפושת המציגה אותו כפי שהיה רוצה להיות מוצג.

 

The self-portrait as a feminist female statement

דיוקן הוא קווים לדמותו של האדם המצולם. האופי. הנפש. הרבדים החזותיים שהנפש מבטאת ברגע נתון. הדיוקן העצמי יכול להיות נצחי, אך הוא גם יכול להעביר את התקופה העכשווית ואת הרגשות שאותם אנו חווים עכשיו.

בדיוקן העצמי, בחירת המקום לצילום עשוי להיות חלק משמעותי ברגע ההחלטה, מכיוון שהדיוקן יתעד אותנו סביב חלל מסוים שאנו נרצה שיתרום לתמונה. במידה והרקע יתאים, צופה התמונה יוכל לקבל את הבעת הפנים, העיניים, בצורה יותר ישירה וקולעת, לעומת רקע מלא בפרטים שעלולים להסיח את העין מהמוקד. יש לזכור שבכל תמונה, גם בצילום מוצר לקטלוג פרסומי, הרקע מופיע גם, והוא חייב להיבחר בקפדנות.  (המרכז צילום אומנותי, 2020).

​

The contemporary portrait

במאמרו של הראל- אמיתי (2011), הוא מתייחס לוודמן, דרך ייצוג עצמי כאמירה נשית חזקה ופמיניסטית. השימוש בצילום לטובת אמירה.

 משנות השבעים ואילך, ייצוגים הקשורים בנשיות מכילים בחלקם הגדול אמירות ביקורתיות כלפי ההבניות החברתיות של הנשיות דרך התרבות החזותית, הטקסטואלית ותקשורת ההמונים. אמניות פמיניסטיות מצביעות על האופנים שדרכם מבנה החברה הפטריאכלית  מציג את דמות האישה- בעזרת צילום, פיסול או דרכי מדיה ואמנות נוספים. ייצוגים עצמיים מציעים נרטיב מהפכני של כיון האישה כסובייקט. כנשים יוצרות, הן סירבו להמשיך לשמש מצע לביטוי בעבור הגברים ודרשו להשמיע את קולן שהושתק משך מאות ואלפי שנים.

עבודות אמנות רבות אשר שילבו את גוף האמנית ניסו להתעלות ולפרוץ מעבר למסגרת הגוף ולערער על תבניות הייצוג המסורתיות. 

מספר אמניות התעסקו בצילום והתמקדו בייצוג עצמי כנושא מרכזי. בהן, סנדי שרמן, האנה וילק, לאורה אגילר, אנה מאנדייטה ונוספות. אמניות אלו פותחות דרך חדשה לחשיבה אודות שאלות זהות רחבות יותר. כך שביצירות שלהן, מציגות תמונות דרך ייצוג עצמי, אשר משנות את התפיסות הקשורות בכך (בייצוג עצמי). האומניות בחנו את כלל האפשרויות שבמדיום לשם ביסוס סובייקטיביות ולצורך יצירת משמעות בהקשר של ייצוג גוף. (הראל אמיתי, 2011).

​

 

​Conclusion

​בסקירת הספרות אותה כתבתי, ניתן לראות  כי יש שני צדדים באופן הצגת תמונות, צילומן ופרסומן. מצד אחד- האותנטיות והייחודיות של צילומי האינסטגרם והדוגמנות וההסכם החברתי ומהצד השני- חיי היומיום, הפשטות, הפגמים. האני האידיאלי מול האני האותנטי. 

מה שלמדתי מסגנון הצילום של קרוצ'י הם שצילומיה מאופינים בצילומי תקריב ובתאורה רכה הנותנת תחושת אינטימיות. הצילומים מצולמים ברובם בבית ומתארים את רגעי היום יום. 

לעומת זאת, ליבוביץ מצלמת צילומים דרמטיים ותיאטרליים יותר אשר מאופיינים לרוב בלונג שוט, בתאורה חזקה וצבעוניות רבה. 

מאחר ואני אוהבת את השימוש הדרמטי בתאורה בהשראתה של ליבוביץ, ובנוסף את הרגעים היומיומיים, האינטימיים- פורטרטים עצמיים, חלקי גוף ועוד, בהשראתה של קרוצ'י- אשלב בפרויקט הצילום שלי את סגנון הצילום של שתי הצלמות עליהן חקרתי, קראתי ולמדתי.

במאמרה של רעות (רעות, 2019), ישנו ציטוט של קרוצ'י שאיתו אני בוחרת לסכם את עבודת החקר שלי:

" ברשתות החברתיות, באופן כמעט אבסולוטי, אנשים בוחרים להציג את הצד היפה, המגניב, הנכון. אז הפסאדות והמסכות רק הולכות וגדלות. נכון שהעבודות שלי לקוחות מחיי היומיום אבל אני מנסה לעשות בדיוק את ההפך: יש רגעים יפים ויש רגעים קשים ".

לכן בעבודתי בחרתי לצלם בסגנון קרוצי צילומים המציגים את חיי היום יום, הרגעים האותנטיים והנסתרים שלרוב המוחלט לא מתגלים ומתפרסמים לעיני כולם ברשתות החברתיות. אשר בתור נערה שחיה בדור דיגיטלי ושיתופי שכזה, לא הייתי מעלה את אותן התמונות לדף האינסטגרם שלי.